Sukkah 38b: גדר דין שומע כעונה

השומע נחשב כעונה ממש או שהדיבור מתייחס אליו ב. בחקירה זו נחלקו ראשונים ואחרונים, ונביא מהדברים המפורסמים בבתי המדרש, בסוגיא דא. בסוגית הגמרא בסוכה (1) כתב רש”י, בהמשך דבריו המובאים לעיל: “וכן מתפללים בציבור וש”ץ אומר קדיש או יהא שמיה רבא ישתקו בתפילתם וישמעו בכוונה, והרי הם כעונים”. והקשו עליו התוספות (סוכה (1) שם ד”ה שמע; ברכות (2) כא, ב ד”ה עד) מדברי הגמרא בברכות (2) וכתבו מחמת קושיא זו כי “רבנו תם ור”י היו אומרים דאדרבה אי שומע כעונה הוי הפסקה אם שותק”. וכעין זה כתבו במסכת סוכה [ועי”ש במה שכתבו ליישב שיטת רש”י מחומר הקושיא]. וסיימו התוספות בברכות: “ומכל מקום נהגו העם לשתוק ולשמוע [שיטת רש”י] וגדול המנהג“. הבית יוסף (1) הביא את מחלוקת הרש”י והתוספות, ואת דברי רבנו יונה שכתב “ודבר שתלוי בעמודי עולם אין לנו כח להכריע ביניהם, ודעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד, ובלבד שיכוין לבו לשמים”. אולם למעשה פסק בשו”ע (2) כדברי התוספות והר”ן, שנהגו העולם כשיטת רש”י, כדבריו: “אינו פוסק [באמצע תפילת שמונה עשרה] לא לקדיש ולא לקדושה אלא ישתוק ויכוון למה שאומר שליח ציבור ויהא כעונה”. ובביאור מחלוקת רש”י ותוספות, האם השומע קדושה וקדיש באמצע תפילת שמונה עשרה רשאי לשתוק ולכוון, כתב רבי יוסף ענגיל בספרו ציונים לתורה (3) “דמחולקים בזה אי הא דשומע כעונה הכוונה דהוי כעונה בדיבורו, ממילא הוי הפסק. או הכוונה רק דדינו כעונה בעצם השמיעה כמו שיוצאים בעניה, אבל אין השמיעה חשובה עניה כלל, והיא רק שמיעה לבד אלא שגם בשמיעה יוצאים כמו בעניה, ואם כן ממילא אינו הפסק”