נמשיך ללמוד את אורח החיים ותפיסת העולם של בני ובנות הניאקה. נתחקה אחר התודעה הניאקית באמצעות הבנת תפיסת המוות, תפקידו של הטראנס, חשיבה במושגי "מי" והיכרות עם המושג "בּוּדי".
עם דוקטור דניאל נוה
פרק 2
גיל מרקוביץ: נמשיך את מסע ההיכרות עם אנשי הניאקה, שחיים ביערות דרום הודו. בפרק הראשון ניסינו להתחקות אחר שגרת יומם, שמחייבת היכרות עם המבנה החברתי ועם התפיסה שלהם את התפיסה. ד"ר דניאל נווה, אנתרופולוג, חוקר חברות של ציידים לקטים, מתמקד בתודעה וחינוך, מרצה באוניברסיטת בר אילן ובאוניברסיטת תל אביב בחוגים לאנתרופולוגיה ולימודי סביבה, ימשיך לספר לי - גיל מרקוביץ' - על התודעה של אנשי הניאקה, דרך שוויון, מוות, חוכמה, וטעות.
שלום דניאל!
דניאל נוה: אהלן
ג.מ: אנחנו ננסה להמשיך בתרגיל המחשבתי המרתק הזה, שהאמת שאצלי הוא לא רק מחשבתי, אני מרגישה איך גם הגוף שלי חושב תוך כדי שאנחנו מדברים, ונמשיך את ההיכרות בעצם עם הניאקה כדי להתחקות אחר התודעה ואז משם להגיע בסוף לחינוך ודברים שאמרת בפרק הראשון שמאוד ריתקו אותך כשהצטרפת אליהם.
ד.נ: אכן
ג.מ: אז אנחנו רוצים לסיים כמה דברים מהפרק הראשון שקשורים לטקסי טראנס וגם לתפיסת המוות. אז תתחיל עם אחד מהם
ד.נ: מאזינינו אולי זוכרים שדיברנו שכשהחברה שוויונית היא בדרך כלל מאמינה גם בקוסמולוגיה, במין יקום שהוא יחסית שוויוני. הניאקה אחד הדברים שמאוד חשובים להם לעשות זה לשמור על קשרים טובים עם המתים, והמתים שמתו לאחרונה אגב, עם המתים שמתו גם יותר רחוק וגם עם האלים. הדרך שהם עושים את זה זה באמצעות טקסי טראנס, התכנסויות טראנס, כשהכל הולך כשורה זה קורה פעם בשנה. אם פתאום יש סדרה של מקרי מוות וחולי קשים כפי שקרה כמו שהגעתי אל הקבוצה שקיבלה אותי
ג.מ: בביקור האחרון שלך?
ד.נ: לא, לא באחרון, בביקור המרכזי שלי איתם. קבוצה שמקבלת אותי ממש ביום שאני מגיע, מת מישהו ויומיים אחרי זה מתה אישתו ואז ילדים מתחילים להיות חולים. הגעתי בתזמון מאוד בעייתי. ואגב אני לא יכול לתאר לך איזו הקלה הייתה כשהעלו את הרוחות של המתים בטראנס ושאלו אותם אם זה קשור בהגעה שלי, לכשהם ניקו אותי מחשד היה לי הקלה, הייתה בי הקלה עצומה
ג.מ: עצומה. כן אני יכולה להבין את זה...
ד.נ: אפשר להגיד כן. אוקיי אז אם הכל הולך כשורה אז הם יעשו טקס פעם בשנה, אם הכל הולך ממש כשורה הם יכולים גם לקפוץ שנה ולשכוח לעשות את הטקס, אבל בגדול באיזור מאי, אפריל-מאי, זה הזמן שהם יעשו את הטקס השנתי. אם הכל זורם כפי שצריך, וזה מאוד מעניין ככה ההתהוות של הטקס הזה. כדי לקרוא להם, נגיד לאלים הם יקימו בית לאלים. בשפה של הניאקה מאנה זה בית ודווה אלים, כידש לקרוא להם הם יקימו להם בית. כפי שאת מבינה וודאי זה לא איזה בית שלוקח הרבה זמן לבנות אותו וזה אחד הדברים שמרגשים לראות איך זה מתהווה. תבוא מישהי לדוגמא והיא תרגיש שהגיע הזמן לקרוא למתים ולאלים והיא תיקח מוט במבוק כזה שמן גדול, ותעמיד אותו באדמה. זה אחד היסודות של הבית. יומיים אחרי זה יבוא מישהו אחר ויעמיד את המוט השני, ובעצם יקבע כבר את המימדים של הבית, כי הבית הוא די ריבועי. המרחק ביניהם יקבע את המימדים של הבית. ואז יבוא אדם שלישי, ואדם רביעי, והגברת הראשונה תחזור ויתחילו להקים את הגג וכל מיני דברים מהסוג הזה, אני חושב שזו דוגמא פנטסטית לאיך שיתוף פעולה מתרחש. כמו שאמרנו לפני כן בפרק הקודם, אנשים מאוד עצמאיים, מאוד לא כופים אחד על השני את ההתנהלות, מצד שני יש בהם משהו, במצפן החברתי-חינוכי שלהם, שיאללה בוא נשתף פעולה. כל עוד אנחנו ביחד אנחנו משתפים פעולה, ואז היא תקים, הוא יקים, ככה ולאט לאט הבית הזה יתהווה, וכשהוא יהיה מוכן זה בדרך כלל יהיה בזמן לקרוא למתים, לאלים וכדומה.
ג.מ: כן. יש גם הרבה סבלנות במעשה הזה. זאת אומרת, לי יש עכשיו כוח רק להעמיד את התשתית נגיד את העמוד הראשון. ואחר כך אני לא יודעת כמה זמן ייקח לחבר או החברה שלי בקבוצה להוסיף את העמוד השני, אני לא יודעת. יש שם איזה אורך רוח כזה
ד.נ: הייתי רק מוסיף לאורך רוח הזה שיש בזה גם הרבה ענווה וצניעות. כלומר, מי אני שאני אקבע בדיוק מתי קורה הטקס? אני חושבת שהגיע הזמן, אני אשים עמוד. אבל ברור לי שזה עכשיו את העמוד הבא ישים
ג.מ: מישהו אחר
ד.נ: את רואה איך האנרגיה של קבלת החלטות משתקפת באופן שבו המבנה מוקם.
ג.מ: כן, ממש ככה
ד.נ: אני מקווה שזה מספיק ברור.
ג.מ: זה מספיק ברור, לי אני מצליחה להבין מה אתה אומר, כי כשאתה אומר ענווה לי זה אפילו מתחבר לנגיד שיש לי מוטיבציה לבנות עכשיו את כל הבניין אפילו, את כל המבנה הזה, אבל בעצם אני מפרקת את המוטיבציה כי אני מחלקת אותה עם האחרים.
ד.נ: זה אולי אפילו יהיה חוסר רגישות מצידך לבנות את כל המבנה. כלומר, כפית עלינו כרגע משהו.
ג.מ: כן. בדיוק. כפיתי עלינו משהו וגם עשיתי את זה כזה לבד.
ד.נ: אמירתי משהו
ג.מ: כן, יש בזה אמירה
ד.נ: אני חושב שהדוגמא הזאתי מלמדת המון על ההוויה היומיומית שלהם.
ג.מ: וזה מלמד אותנו גם שוב על השוויון, ומצד אחד עצמאות, זאת אומרת עשיתי את זה לבד ולא אמרתי לך תביא רגע את הבמבוק לידך, שזה במבוק עבה. לא אמרתי לך אלא עשיתי לבד. זה מלמד אותנו על דברים שכבר למדנו בפרק הראשון. איך זה מוביל אותנו לדבר על מוות או על טראנס? מה קורה כשהמבנה מוקם?
ד.נ: אנחנו עדיין בטראנס ברשותך, כי רק הקמנו את המבנה. ביום המיועד, שגם מתהווה בצורה די מעניינת אבל לא ניכנס לזה כרגע, יתחילו אנשים שונים להיכנס לטראנס. הזכרנו בפעם שעברה היבטים מגדריים. הרוחות ידברו כמעט תמיד דרך הגברים. זה טראנס קיצוני, הרבה פעמים הנשים אומרות "אנחנו עושות את הלידה", זה דווקא לא רק אצל הניאקה, "אנחנו עוברות את הלידה, אתם תעברו את הטראנס הקיצוני הזה". הטראנס של הנשים הוא הרבה הרבה יותר עדין. הוא מבוצע בשירה. שירה מונוטונית עם רפטטיביות שהן חוזרות על אותו משפט אחת לשניה. מדהים בפני עצמו. אבל הרוחות לרוב ידברו, כמעט תמיד, בהחלט לא חובה אבל כמעט תמיד דרך הגרונות של הגברים. פה מדובר בטראנס קיצוני, מאוד מכאיב כשהרוח עוזבת, לדוגמא מישהו שהוא כמו מדיום, אני נזהר מלהשתמש במילה שאמאנים. מישהו שעובר מסע שאמאני, שאמאניסטי. אבל אני עוד לא רוצה לקרוא לו השאמאן כי שוב פעם, זה עוד לא התפקיד שלו. הוא לא השאמאן של הקבוצה.
ג.מ: כן, זה לא היררכי וזה לא סמכותי
ד.נ: נכון נכון. הוא רק מבצע תפקיד כזה. כשהרוח עוזבת אותו זה נראה כמו איזה סצנה מהנוסע השמיני, כלומר הגוף שלו מפרכס, צווחה שאי אפשר לתאר שיכולה לצאת כזאת צווחה מהאדם. הוא יעוף אחורה, אם מישהו לא תופס אותו הוא יכול בקלות לשבור מפרקת, מהלך, היינו פה צריכים, זה הרגע שהיינו צריכים קצת תמונות.
ג.מ: האמת שהדמיון שלי עובד יפה מהתיאורים שלך. וזה יכול להימשך הרבה זמן? זה מלווה בקולות של האחרים מסביב? האחרים רק מתבוננים?
ד.נ: לא האמת, אם אני נאמר נכנסתי לטראנס, בהנחה שאני עושה את הביצוע שלי כמו שצריך, אני לא אמור לזכור מה היה. הרוח מדברת מגרוני, אני לא אמור לדעת מה.. זה קורה דרכי. ואנשים אחרים הם אלה שידברו עם הרוח, עם המת
ג.מ: אז הם חייבים להישאר במודעות
ד.נ: כן כן, הם לגמרי במודעות. כל הטקס הזה הוא נועד לשמר ולתחזק יחסים עם אלו שמתו ועם האלים.
ג.מ: אז הטראנס הוא תמיד של מישהו אחד
ד.נ: יכול להיות גם שניים שלושה במקביל. בהחלט יכול להיות
ג.מ: אה מעניין. אבל השאר שותפים מאזינים, יותר?
ד.נ: משוחחים. משוחחים. אוקיי? עכשיו פה זה די מעניין. כי לדוגמא, באחת הקבוצות, הקבוצה שחייתי איתה הכי הרבה זמן, היה שם בן אדם בשם מאסי גאנה. הוא, אם הוא היה חי בישראל הוא היה עורך דין צמרת. היכולת הרטורית שלו, פשוט אין לתאר. אז נגיד כשהגיעה אלה שהם קולטים שהיא, היא יש לה אופי קצת קפריזי ובלתי צפוי הם שולחים אותו. זה כאילו, אם הם היו יודעים משהו באנגלית הם היו אומרים "you go, you do the talking", כאילו במובן הזה, והוא מדבר איתה, וזה די מדהים לראות את מה שקורה שם. הדיבור הוא מאוד בגובה העיניים, אין את הדיבור, זה גם מתקשר למה שדיברנו על קוסמולוגיה, אין את הדיבור המתרפס. אין בבקשה, הפילים עושים לנו את המוות, וזה תרתי משמע. כשאני אומר שהם עושים את המוות זה אשכרה תרתי משמע, היו לנו המון בעיות בתקופה שהייתי שם עם פילים שהרגו, ו"הפילים עושים לנו את המוות בבקשה תעזרי, אנחנו הילדים שלך, תעזרי. איך את לא שומרת על הילדים שלך?" הדיבור הוא… אתה דורש את מה שאתה מאמין שמגיע לך.
ג.מ: ואיך הם יודעים איזו אלה הולכת להגיע ולפי זה לבחור את ה…?
ד.נ: מההתנהגות שלה, מההתנהלות שלה, מהדברים שהיא אומרת. הם מסיקים את זה בקלות
ג.מ: כן? ויש מצב שהאדם שנבחר למשימה הוא לא מבצע את הטראנס כמו שצריך?
ד.נ: אני ראיתי הרבה פעמים אדם שמנסה להיכנס לטראנס ולא מצליח.
ג.מ: ומה התגובה החברתית לכזה מצב?
ד.נ: תומכים בו, אין שום ביקורת. הצעירים מנסים, מבוגרים כבר מנסים להעביר להם איזשהו שאקטי, איזו אנרגיה כזאתי, אבל בהחלט לא כולם מצליחים.
ג.מ: והטראנס בעצם יש לו איזשהי מטרה, רק לשמור על קשר או ש?
ד.נ: זה לא רק. למעשה אני חושב שהרבה ממה שנדבר בפרק הזה הוא בדיוק על העניין הזה האמת, על מה שאנחנו קוראים אפיסטמולוגיה של יחסים. הפוקוס התודעתי של האנשים האלה הוא מעוגן ביחסים. ושמירה על יחסים טובים זה אחד מהעוגנים התרבותיים שלהם.
ג.מ: גם עם מי שכבר לא איתנו?
ד.נ: כן
ג.מ: כי? למה?
ד.נ: מה זאת אומרת לא איתנו? הוא לא איתנו בגוף, זה לא אומר שהוא לא בסביבה
ג.מ: אה, אז יש אמונה של רוח, כי האלים האלה חוזרים והם בעצם הרוחות של האנשים שמתו?
ד.נ: זה מורכב. זה מורכב. אם עכשיו נתחיל לקרוא לזה רוח, ונפש ונשמה… אבל נראה לי זה נושא למשדר בפני עצמו.
ג.מ: כן.
ד.נ: היבט אחר שהוא מאוד רווח לא רק אצל הניאקה אלא גם בחברות דומות אחרות הוא ההיבט של הריפוי. ויש טקסטים נפלאים, דווקא נלך פה לחברה אחרת, מהמדבר הקאלאהרי בדרומה של אפריקה. יש טקסטים נפלאים שממש הם מתארים איך כשנכנסים לטראנס הם רואים את אותו אור לבן, אותו אור לבן שנגיד מתואר כל כך יפה בבארדו טודול, אותו טקסט שמתורגם בטעות במערב בתור ספר המתים הטיבטי. הם עולים בתור מיתר של אור לבן לשמיים ושם הם רואים את הרוחות של האלים או של המתים, והם מקבלים מהם הדרכות איך לרפא את הבן אדם, אם את רוצה אפשר להקריא פה שתי פסקאות קצרות שככה ימחישו את הדברים.
ג.מ: כן, בשמחה
ד.נ: אז זה מתוך העבודות של ברטולד קני, הוא אומר שם, אני ככה ממש מצטט, אומר לו אחד האנשים שיוצאים למסעות השאמאניים: "ישנם רגעים בריקוד הריפוי, שאני חש עצמי עומד בתוך קרן של אור, בתוך קרן האור הזו אני מרגיש שאני יכול לראות לתוך אחרים. אני רואה הכל. כאילו אני בתוכך." הוא אפילו באיזשהו שלב מסביר לו "זה כמו שאצלכם יש רנטגן או דברים כאלה". האור לפעמים נראה כאילו בתוך אנשים אחרים. האור הזה ניתן לנו, לראות לתוך אחרים. כך שנוכל לראות מה הבעיה. ומישהו אחר אומר לו: "כשאתה רואה את האור בעת הריקוד" - אצלהם להיות בטראנס להיות בריקוד זו אותה מילה, to shake, זו ממש אותה מילה - "כשאתה רואה את האור הזה בעת הריקוד אתה יודע שאתה בעולם של הרוח. אתה יכול לראות איפה המחלה ולנוע לכל מקום. הרוח שלך יכולה לעזור לך לעשות כל מיני דברים. היא יכולה לתת לך מיתר שיכול לקחת אותך למקומות אחרים. לפעמים המיתר לוקח אותי" מיתר זה אותו קרן אור - "לפעמים המיתר לוקח אותי לאבות אבותי". והוא מתאר אותם עם גוף של אדם אבל ראש של יחמור או ממש אל האל הגדול. "כשזה קורה אנשים חושבים שהתעלפתי, או שאיבדתי את ההכרה. הם ינסו לעזור לי".
ג.מ: מדהים. זה מוביל אותנו לדבר על מוות קצת?
ד.נ: בשמחה
ג.מ: אז יאללה בוא נדבר קצת על תפיסת המוות.
ד.נ: אז היינו יכולים לצפות ש…. אמרנו שחברות ציידים לקטים מראות לנו הרבה פעמים שדברים יכולים להיראות אחרת. והיינו יכולים אולי לצפות שלנוכח המוות הדברים לפחות פה, יהיה איזה דומות יותר לשאר חברות העולם. ומה שהאנתרופולוגים מראים שוב ושוב שגם בהקשר הזה יש איזושהי ייחודיות והיא מאפיינת ציידים לקטים, ובעיקר את הimmediate return hunters and gatherers. חברות שהעוגן ההווייתי שלהן הוא הרגע הזה.
ג.מ: שהגדרנו בפרק הראשון וזה נקרא החזר מיידי.
ד.נ: אמת. בחברות האלה מה שאנחנו רואים זה כל מיני היבטים. לדוגמא, הטיפול בגופה יהיה טיפול מאוד מאוד קז'ואל כזה, מיידי. אם מישהו מת ופה אני מדבר על לאו דווקא הניאקה. אם מישהו מת נגיד עמוק בתוך היער בהחלט יכול להיות שישאירו אותו מאכל לחיות היער. מוות יותר טוב זה מוות כשאתה בתוך הקבוצה ומת בתוך הקבוצה וכל זה, וגם אז הקבר שיקברו יכול להיות מאוד מאוד שטוח, לא משקיעים בגופה יותר מדי. בדברים מהסוג הזה אנחנו לא נראה בעלי תפקידים. לא מצד ה"כאילו כוהנים" או מצד ה"אבלים". אצלנו, נאמר ביהדות, אז יש את האנשים שעורכים את הטקס ויודעים את ההלכות הנכונות ויש גם בקרב האבלים יש כל מיני תפקידים מסוימים. מי יגיד קדיש וכדומה. פה אנחנו לא מוצאים את הדברים האלה.
ג.מ: אבל כולם אבלים. אין באמת חלוקה לא?
ד.נ: עדיין יש קרובים יותר, קרובים פחות, אפשר לראות פה איזשהו מין מעגלים של קרבה.
ג.מ: כן.
ד.נ: אז יש את ההיבט הזה. היבטים אחרים שאני מוצא אותם מאוד מאוד מרתקים זה העניין שלא כזה קריטי להם להגיע לקונצנזוס אודות סיבת המוות. הם מניחים שיש סיכוי גדול שהמוות התרחש בעקבות מאגיה שחורה או דברים מהסוג הזה, אבל עדיין הם לא יתחילו באיזה מסע, ועדות חקירה של מי עשה מה וכל מיני דברים מהסוג הזה. וההיבט הכי מרתק זה החזרה המהירה לשגרה. אני ראיתי שם ילד שמאבד תוך 48 שעות את הוריו, זה היה ממש על תחילת המסע השני שלי לניאקה. ילד בן 10-11 מאבד תוך 48 שעות את אבא שלו ואז את אמא שלו, אם לא הייתי שם לא יכולתי להאמין שילד יכול להתאושש ממצב כזה. עכשיו פגשתי אותו כמבוגר. שהוא יכול להתאושש בצורה כל כך מרשימה מאובדן כל כך אינטנסיבי והיחסים בין הורים לילדים הם מאוד מאוד אינטימיים. אגב במיוחד אבות ובנים, הם ממש ליגה בפני עצמם. כלומר האבות מאוד מעורבים בחיים של הבנים והבנות שלהם.
ג.מ: וואו, ובכל זאת אתה אומר "השיקום" הוא מאוד מאוד מהיר. זה כי שאר הקבוצה מהווה איזשהו עוגן או כי מראש "חינכו", הובנית בצורה כזאת שהפרידה מההורים היא דבר שהוא לא איזשהו משהו נורא מרכזי או שהוא מאוד צפוי? אני לא יודעת, אני מנסה להבין מה ההבניה שמאפשרת לזה להתרחש ככה.
ד.נ: פה אנחנו נכנסים למחילת ארנב מאוד מרחיקת לכת. האנתרופולוג ג'יימס וודבורן שכבר הזכרנו אותו לפני כן הוא בעצם בא וטוען שוב פעם שיש מתאם בין המבנה החברתי והשוויון בתוך החברה גם בהיבט הזה לבין היחס למוות. הוא בעצם אומר דבר כזה: חברות לא שוויוניות זקוקות לפרק זמן של התאוששות. לאו דווקא בשביל הקרובים, בשביל החברה. אני מסביר - כשאדם מת בחברה לא שוויונית יש סכנה לקרע במבנה החברתי. בהיבטים של עושר, היבטים של יוקרה, היבטים של כוח, הנה ההיבטים האלה חוזרים שוב ושוב ושוב.
ג.מ: שלוש הרגליים שלנו בשוויון.
ד.נ: כן. ובחברה שוויונית, אין סכנה למבנה החברתי. הוא אומר - תראו, הפלא ופלא, באותן חברות שמוות של אדם לא מהווה סכנה למבנה החברתי, האדם - וזה לא שהיחסים שם פחות אינטימיים, זו טענה מאוד מרחיקת לכת, הוא אומר - האדם יכול להתאושש מהר מאוד, במיוחד כשהחברה נותנת לזה לגיטימציה, יכול להתאושש מהר מאוד מאובדן של אדם קרוב.
ג.מ: שאלה. דיברנו בפרק הראשון על השוויון שהוא עובר גם בין מגדרים, גם בין גילים, האם יש הבדל בין מוות של אדם צעיר לבין מוות של אדם מבוגר? איך שהוא מתקבל שם?
ד.נ: לא. לא הבדל משמעותי.
ג.מ: אז אני רוצה לקחת צעד קדימה ולשאול האם יכול להיות שהתפיסה הזאת, או השיקום הזה ממוות שהוא יותר אורגני אני אקרא לו, הוא יותר מהיר, האם יכול להיות שהוא קשור גם להיעדר פחד ממוות? יש דיבור על פחד ממוות?
ד.נ: זה משתנה מחברה לחברה. פה אני לא יכול לתת תשובה שמכילה את כל ה...
ג.מ: בניאקה?
ד.נ: תראי, עצם זה שהם פוגשים את האנשים שמתו. מבחינתם. מנקודת המבט שלהם. אנחנו לא פה בשביל להצדיק, לשפוט, או דברים כאלה. עצם זה שהם פוגשים אותם אחרי המוות, אני חושב שמוריד את החרדה מהדבר הזה.
ג.מ: מרתק. נצעד קדימה? יופי אז אנחנו צריכים בעצם, אמרנו שאתה מתמקד בתודעה ובחינוך. ותודעה זה מושג קצת רחב. בוא ננסה רק להגיד, ואולי הפרקים שעשינו, מה שהקלטנו עד עכשיו מסביר את זה, אבל ננסה רק להגיד למה אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים את המילה תודעה, ואז נתקדם קדימה למושגים כמו אנימיזם, ודברים שמאפיינים יותר את הניאקה.
ד.נ: מאה אחוז. אז המילה תודעה היא מילה שמאוד מאוד קשה להגדיר אותה. את יודעת מה? אני דווקא אלך עם הסתכלות בודהיסטית קצת, כי אני חושב שזו תרבות שבאמת חקרה את זה בצורה הרבה יותר מרשימה מהרבה תרבויות אחרות. בקצה אחד אנחנו יכולים למצוא את מה שנקרא awareness - עצם היכולת להיות מודע למחשבה, רגש, תחושה, קיר, שולחן, דברים מהסוג הזה.
ג.מ: אז גם חושים, גם sense?
ד.נ: לנו במדע לדעתי עדיין אין קצה חוט לגבי המסתורין של המודעות. אנחנו לא יודעים איפה למקם את זה, אנחנו לא יודעים ממש להגדיר את זה. בחברות מסורתיות רבות יגידו שawareness is a non stuff component, כלומר זה החלק שבתוכנו שהוא לא חומר, והוא גם לא בתוך הגוף יגידו.
אז בקצה אחד אנחנו יכולים לדבר על מודעות. בבודהיזם הטיבטי לזה קוראים ריפקה. בקצה השני אנחנו יכולים למצוא את מה שבבודהיזם הטיבטי אנחנו נקרא הסם. הסם זה זרם המחשבות, הרגשות, התודעה. הרבה פעמים במערב אנשים חושבים שתודעה זה רק זה. זרם המחשבות, הקול הזה שיש לי בראש. כולל הרגשות והתחושות. את יודעת, מחשבה מעלה תחושה, מעוררת רגש, זה לא באמת ניתן להפרדה.
ג.מ: כל המקבץ הזה, האסופה הזאת
ד.נ: הבלילה אוקיי, שעולה בנו שהרבה פעמים יגידו במערב שזו התודעה. מי אני? אני הקול הזה בראש שעכשיו חושב מה להגיד או בודק האם מה שאמרתי זה נכון וכל הדברים האלה. עבורי תודעה זה בתוך הספקטרום הזה, בין שני הקצוות האלה.
ג.מ: כשאתה אומר שאתה מתעניין בתודעה של הניאקה, אז אנחנו בעצם מנסים להבין גם את הקלט החושי, גם את רצף המחשבות, גם את התחושות אחד כלפי האחר, זה מה שאנחנו ננסה להבין?
ד.נ: זה ואני חושב שגם נראה שעוד קצת. אחד הדברים שאותי - וודאי את נורית בירד דוד שהתחילה את המחקר הזה לפני - מאוד מעניין זה איפה הפוקוס האפיסטמי. את יודעת, עכשיו אנחנו יכולים להסתכל פה באולפן שסביבנו, ואפשר להתמקד בחפצים ואני יכול להתמקד בך ואני יכול להתמקד במחשבות שיש לי בראש
ג.מ: או רק בצליל
ד.נ: אני מאוד אשמח שננסה להעביר למאזינים שלנו נגיד מה יעניין את הניאקה. ופה יש נקודה מעניינת - לא היה צריך את האנתרופולוגיה, בטח לא את האנתרופולוגיה של המחקרים שאנחנו הבאנו בשנים האחרונות, בשביל לדעת שאנשים בחברות שונות מאמינים בדברים שונים, חושבים בצורה שונה.
ג.מ: זאת נקודת המוצא
ד.נ: זה כמעט מובן לחלוטין. מה שאנחנו מבינים יותר ויותר בשנים האחרונות, שגם האפיסטמולוגיה, גם דרכי הבנת המציאות, הן הרבה יותר תלויות תרבות משחשבנו. כלומר, לא רק האמונות, הדעות שלי על המציאות, אפילו לא רק הקוסמולוגיה שלי שנגענו בזה קודם. עזבי את כל זה. דרך הבנת המציאות שלי משתנה מתרבות לתרבות. וכמה מצחיק, גם פה אנחנו מוצאים שציידים לקטים יש להם פוקוס אפיסטמי מאוד מעניין, ייחודי שכרוך באנתולוגיה, כרוך בדרך היות בעולם שהיא מאוד מאוד מאוד מאוד ייחודית. ואם את שואלת אותי יש לזה גם היבטים סביבתיים מרתקים.
ג.מ: עכשיו אני צריכה להתחזות לאשת ניאקה. הנחת אותי בסביבה שאני נמצאת בה, זה התרגיל שאנחנו עושים ועושות עכשיו, הנחת אותי שם. אז דבר ראשון אני צריכה להבין איך הסביבה נראית, אז תיכף תתאר לי קצת אולי איך הסביבה נראית, ואז ננסה להבין איך אני חווה אותה
ד.נ: מאה אחוז. בואי נתחיל עם הסתכלות יותר שמאפיינת את החברה שלנו. בסדר? אז אני אתחיל ואספר איזה עצים יש בסביבה, וכמה הם צפופים, ואיזה גובה - אגב הם מגיעים לגבהים מדהימים העצים האלה, לטפס ולהוריד חלת דבש מחלק מהעצים האלה זה חצי יום טיפוס, מאוד מסוכן.
ג.מ: מה? עשית את זה?
ד.נ: לא לא, ממש לא. עשיתי שם כמעט כל דבר. אני רחוק מלהיות מיומן בלטפס על עצים, אין שם הסתעפויות, אתה ממש חוצב את דרכך. זה מדהים גם הסאונד, המוסיקה, של איך נשמע טיפוס כזה. אבל נראה לי שעדיף שנניח את זה שנייה בצד.
ג.מ: אז יש עצים?
ד.נ: ויש נהרות, מאוד ככה עוצמתיים בחלקם. ויש בעלי חיים אז אנחנו יכולים לדבר על איזה בעלי חיים יש בסביבה. אז יש המון נחשים, המון המון, זו התמודדות לא פשוטה למי שמגיע מישראל, ואני חי באיזורים עם לא מעט צפעים ודברים מהסוג הזה, זו ליגה אחרת של התמודדות. המון נחשים, חלקם לא ארסיים, חלקם סופר ארסיים, חלקם נחשי פיתון, נחשי בריח כאלה, אז יש לך נחשים, ויש לך שני סוגים של קופים ויש לך כלבי יער שמסוגלים לטרוף כל דבר כולל נמרים, אז הנה יש גם נמרים ויש גם נמרים שחורים שהם יותר קטנים שלא יתקפו אדם בגודל שלי אבל בהחלט ינסו לנשנש ילד, ובאים בלילה לאכול את הכלבים של הניאקה וזו התמודדות לא פשוטה. יש את הטיגריסים, הטיגריס הבנגלי, שאם נתקלת בו זה נגמר, אין שום דרך. אם הוא חשף את עצמו בפניך אתה הארוחה הבאה שלו. יש את הפילים, חלק אדיר מהדוקטורט שלי עוסק ביחסים של הניאקה עם הפילים ובהבדל של היחסים שלהם לעומת ה
view more