ג/ 162 - ”חֶ֛סֶד מִשְׁפָּ֥ט וּצְדָקָ֖ה בָּאָ֑רֶץ” כתכלית האדם

כותרת משנה: שיעור 162 – ח"ג, השלמת פרק נד[4], וחתימת המורה כולו

תאריך: שלישי, ד מנחם-אב התשפ"א

תקציר: למדנו על קריאת הרמב"ם להכרת דרכי ה' ולהליכה במידותיו כתכלית האדם, והבנו כיצד תכלית זו משתלבת בלא סתירה עם קריאתו להשגת ה' בהשכלה וידיעה טהורה כתכלית האנושית.

הוספנו לבאר היטב את דבריו התמציתיים של הרמב"ם בתיאור דרכי ה' הללו והראינו כיצד עומקים אדירים חבויים בהם, עומקים כאלו שאף גדולי הפילוסופים לא הצליחו לחדור לסתרם, ובחשיפתם התבאר לעינינו עומק ההבדל ש"בין א-להי אברהם [והרמב"ם] לאלהי אריסטו" (ע"פ הכוזרי ד,טז).

אחר, ציטטנו ממקומות שונים במורה כיצד האבות ומשה מימשו את האידיאל האנושי המתואר בפרקנו במלואו.

עוד תאמנו וזיהינו את תכלית ההידמות בהשגה ובמעשה שמתוארת כאן עם פסגת אהבת ה' התכליתית שמתוארת בחתימת ספר המדע שב"משנה תורה", [בסוף הלכות תשובה (י, ב): "בִזְמַן שֶׁיֶּאֱהֹב אָדָם אֶת ה' אַהֲבָה הָרְאוּיָה (=המלאה בדעת ששוגה בה תמיד) - מִיָּד יַעֲשֶׂה כָּל הַמִּצְוֹת מֵאַהֲבָה"], ועמדנו על התוקף והמשמעות האידיאלית שהמצוות כולן מקבלות (כעשיית "הָאֱמֶת מִפְּנֵי שֶׁהוּא אֱמֶת") כשהן מתבצעות מתוך ההשגה הנכונה ולשם הידמות לבורא.

חתמנו בביאור מעמיק לדברי הרמב"ם האחרונים והמרגשים החותמים את המורה כולו בתפילה ובשיר סיום והדרכה אל ה' ולימי גאולה בהם תמלא הארץ דעה. במהרה בימינו. אמן.