וייצמן קנה את מקומו כיורשו הגדול של הרצל בזכות ולא בחסד: הצהרת בלפור רשומה על שמו, ולנכסיו כדיפלומט אין מתחרים עד עצם היום הזה. אבל גם הוא, כמו כל מנהיג ציוני אחר לפניו ואחריו, לא נהנה מקונצנזוס, כלומר גם הוא ספג ביקורת ונאלץ לארגן קואליציות שיאפשרו לו לקדם את "עגלת הציונות" כפי שנהג לכנות את מפעלו, בדרכו, דרך האמצע המתונה, הרואה את היעד הרחוק כנקודת ייחוס, ולא הצהרות בומבסטיות לטווח הקצר. ואמנם, אם בתחילת דרכו הוא ספג ביקורת דומה בעוצמתה מימין (ז'בוטינסקי) ומשמאל (ברל כצנלסון), הנה מוקדם ממאוחר (כבר מאמצע שנות ה-20') הוא הבין - כפי שהבינו אנשיו של ברל - שהמשענת המשמעותית ביותר שלו היא תנועת העבודה.
Create your
podcast in
minutes
It is Free