#66 זכרון, עצמאות והשפה הסודית של העולם

שיחה שניתנה בריטריט סוף שבוע של יום הזכרון-עצמאות, 2018

והנה תמלול כל השיחה באדיבותה ובעזרתה הרבה של עירית מזור

זיכרון, עצמאות והשפה הסודית של העולם

אני רוצה להזמין אותנו לכמה רגעים של שאיפה נשיפה והרפיה ממש בסדר הזה.
עכשיו בואו נראה אם אפשר, מי שרוצה, לאט לאט לפקוח את העיניים ולהמשיך לשמור על אותו קצב, על אותו מקצב, שאיפה נשיפה, הרפיה. לא משנה איפה אנחנו, מה אנחנו חושבים או לא חושבים, מה אנחנו מדמיינים שאמור לקרות, אפילו רק זה, זה כבר עצום, כבר ענק. אז ערב טוב לכולם. הנושא של השיחה הערב: זיכרון, עצמאות והשפה הסודית של העולם. שמעתם את הזיקוקים קודם? זה לא היה יריות, מי שתהה, וכל היום היה את מה שנקרא יום הזיכרון. יש לו הרבה רבדים אצל הרבה מאיתנו ובטח בלי לדעת ובלי להכיר את רובכם אני מנחשת  שלחלק מכם יש קשר מאוד הדוק ואולי לא פשוט בכלל, אולי אפילו כואב עם היום הזה ועם מה שהוא מסמל, עם זכרונות או חוויות חיים שלכם או של אנשים שיקרים לכם מאוד ככה מועצמות דווקא היום. זה שם מעניין יום הזיכרון, אפילו יש צפירה בשבילו כדי  להזכר במשהו בבוקר ויום שלם אנחנו מתבקשים או מוזמנים ומוזמנות לזכור ובסוף היום הזה כאילו נראה קצת באופן שרירותי באיזשהו מקום, מי שר הטקס שהחליט על זה? פתאום זהו, זכרנו עד עכשיו, עכשיו זיקוקים, עכשיו עצמאות. בשביל חלק מהאנשים זה מעבר מאוד לא קל, מאוד לא קל, במיוחד אם זה פגש אותנו במקום כואב. אבל אני רוצה לדבר על המושגים האלה בצורה קצת אחרת ובאופן שהם מאוד קשורים ומאוד רלוונטים למה שאנחנו עושים כאן ביחד. המילה זיכרון היא מילת מפתח בתירגול ובלימוד הזה של ויפאסנה, אינסייט, או של מיינדפולנס. התרגום של המילה מיינדפולנס הוא תרגום קצת משונה לאנגלית של מילה בשפה עתיקה סנסקריט או פאלי שהיא שפה-אחות לסנסקריט שהשורש שלה הוא בעצם להיזכר, זיכרון, זאת אומרת מיינדפולנס, היום זה מטבע לשון כזה מאוד מאוד שכיחה, נולדה מהמילה הזאת, מהשורש הזה של להיזכר, של זיכרון. ובעצם מה זה אומר להיזכר? למה אנחנו צריכים להיזכר? או במה אנחנו צריכים להיזכר? והרבה פעמים, גם באנגלית המילה remember זה כמו לאגד את עצמנו, לאגד משהו בתוכנו שהתפרק שהתפזר, כמו גולות שהתפזרו בחדר וכל אחת הגיעה לזוית אחרת, לפינה אחרת מתחת לספה או בפינת הסלון או איפשהו בכיס של האח הקטן שלנו, משהו התפזר לנו. במסורת הסופית מדברים על זיכר, אותו הרעיון בדיוק, ה'להיזכר' במשהו. מה זה הדבר הזה ששכחנו? אז מה זה הדבר הזה שנגלה לנו? לפעמים, הרבה יותר פעמים ממה שאנחנו חושבים, במשך היום, פתאום נגלה לנו, פתאום מתאפשר לנו, איך זה קורה? יש לזה קשר מאוד הדוק למילה עצמאות, למושג עצמאות. ואולי נגיע בסוף לשפה הסודית של העולם, נראה.

בעיר אחת בשם סוקותאי בתאילנד עמד הרבה הרבה שנים פסל ענקי מחימר, (הסיפור שאני מספרת מופיע באחד הספרים של ג'ק קורנפילד, הוא נקרא "הלב הנבון"  אולי חלק מכם אני יודעת שמכירים אותו היטב) הפסל הזה שכן במנזר והנזירים טיפלו בו ככה כמו שמטפלים בפסל מחימר, לא יודעת מה זה אומר לטפל בפסל אבל בואו נגיד שעסקו בתחזוקה שוטפת. יום אחד היה מזג אוויר חם במיוחד והפסל נסדק קצת והיה סדק אחד מאוד גדול במיוחד. תחשבו על פסל מאוד מאוד גדול. אחד הנזירים שהיה סקרן מאוד, לקח פנס, טיפס על הפסל, והציץ פנימה. לעיניו הבזיק ברק של זהב טהור. מה מסתבר? סיפור אמיתי, שבתוך הפסל הזה שהיה מאוד תמים למראה ולא שום דבר מיוחד חוץ מהגודל שלו, סתם פסל מחימר, שכן פסל של בודהה מזהב אמיתי, פסל מוזהב שכמובן הערך שלו היה עצום והוא כוסה בשכבות של חימר ובוץ כנראה כדי להגן עליו מפלישות, מביזות, פשוט כדי להגן עליו. וכמובן אחרי שהוא נחשף ככה באופן הזה אז התחילו לעלות אליו לרגל והוא הפך להיות אחד המונומנטים המרכזיים בתאילנד. הסיפור הזה הוא מאוד סימבולי, יש לו כמה רבדים, מעבר לזה שהוא סיפור אמיתי וזה די מדהים לחשוב על זה זה באמת ככה, אני רוצה להסתכל עליו גם מהזוית הזאת האמיתית וגם מהזווית הסימבולית. מאוד בקלות אנחנו יכולים להתבלבל ולחשוב שאנחנו עשויים מחומרים נורא פשוטים, נורא אפילו יומיומיים, אפילו אולי בשיפוטיות שלנו לא שווים, משהו אפרורי כזה. אנחנו מכירים את עצמינו דרך אינטראקציות עם העולם עם אנשים אחרים, דרך התפקידים שלנו, דרך המחשבות שלנו השיפוטים שלנו, ההשלכות שלנו, דרך מה שאנחנו קוראים לו בטעות החיים שלנו, בחירות שעשינו בחיים. אנחנו מציירים לעצמינו ציור וסיפור  ובונים פסל בעצם של מי שנדמה לנו שאנחנו וכל אותו הזמן משהו אחר לגמרי קורה שם בעצם. כל אותו הזמן יש לב, לב מזהב, חומר מאוד יקר ערך, עדין, צריך לגשת אליו מאוד מאוד בזהירות וחלק גדול מהסיפור זה לפנות לו מקום. אנחנו בעצם מזיזים הצידה את השכבות של החימר, של הבוץ כדי שמשהו הרבה יותר אמיתי סוף סוף יוכל להתגלות ודרך הסדקים שלנו לזרוח. אבל אני רוצה להציע את המודל הזה של התגלות, (בשונה ממודל אחר ושניהם מודלים שקיימים גם בפסיכולוגיה המודרנית) בשונה ממודל אחר שמדבר למשל על התפתחות שגם זה קיים וגם לזה יש מקום כמובן בדרך הזאת שאנחנו עושים  אבל זה מודל שבעצם מניח מלכתחילה ששום דבר לא חסר בנו, שום דבר לא חסר בנו ושום דבר לא עודף. בדיוק בדיוק כמו שאני ככה זה טוב. מכירים את זה? שיר של הילדים? "בדיוק בדיוק כמו שאני - ככה זה טוב". ולמה אני מתעכבת על זה רגע? משום שהרבה פעמים להרבה מאיתנו יש תפיסה שגוייה, תפיסה לא נכונה, תפיסה מכאיבה של מי שנדמה שאנחנו ואנחנו תופסים את עצמינו ופועלים מתוך אותה תפיסה של נקודת החוסר. הלב של הדרך הזאת, הלב של התרגול הזה הלב של כל דרך רוחנית ששווה את השם מדבר על שינוי ההשקפה, שינוי של נקודת המבט מתוך הבנה עמוקה שמה שאנחנו רואים עכשיו הוא מתוך הראייה המוגבלת שלנו. איך שאנחנו תופסים כרגע את עצמינו הרבה פעמים זה מתוך שכבות המגן שלנו בכלל. מתוך המה שנקרא מיותר בשפה אחרת ולאט לאט אנחנו מוזמנים להתקרב ולהכיר משהו אחר בתוכנו שנמצא שם כל הזמן מת שנראה אותו כבר מחכה לשעת הכושר. זה לא כזה נדיר, זה די יומיומי יש לנו המון רגעים של חוויה של זה אבל בדרך כלל רובם הגדול מתחת לרדאר שלנו לכן  אנחנו לא זוכרים אותם ולא קולטים אותם אפילו ואנחנו נקלוט את הקשה את הדרמטי את הצבעוני את הרעשני את הבעיות, המיינד עשוי כסוג של אביזר לפתרון בעיות. אפשר לגבות את זה בכל מיני תאוריות השרדותיות אם חייבים אבל אפשר גם להניח אותן בצד כי הדבר החשוב הוא לא כל כך: טוב, אז למה זה ככה? למרות שזה נורא מעניין, למה זה ככה עובד? אלא מה באמת קורה שם בפנים? מה באמת מניע את כל העסק הזה שנקרא אני או החיים שלי? ואולי זה הפוך? אולי זה אחרת? אולי זה לא: הנה אלה הם החיים שלי (יש שורה בשיר שאני נורא אוהבת, "החיים האלה, הכשלון המפואר הזה") ויותר אנחנו של החיים בעצם? מי שייך למי פה? אנחנו מתחילים לשנות את נקודת המבט בעדינות. הבודהה מזהב, הפסל הזה שנחשף דרך שכבות המגן שלו, דרך שכבות החימר והבוץ מלמד אותנו המון גם על מה שקורה לנו בפנים. קודם כל אם אנחנו מסתכלים על התופעה הזאת, תושבים של עיר שלמה שכחו. שכחו את הטבע האמיתי שלהם. כולם ביחד, שכחה קולקטיבית, זה די משונה. וזה לא סתם בכל מיני תרבויות בכל מיני מקומות כולל היום אצלנו פה בתרבות הזאת, יש את יום הזכרון, אנחנו רוצים לזכור משהו שהוא מאוד מאוד חשוב לנו. מהו הדבר שמאוד מאוד חשוב לנו לזכור ויכול לשנות את החיים שלנו עד כדי כך? מה זה הדבר הזה שנגלה לנו ברגעים שבהם אנחנו לא עסוקים מדי בלתכנן את העתיד שלנו, להתחרט על העבר שלנו, לאכול לעצמינו ת'ראש על מה שעשינו או לא עשינו, להאשים את עצמנו, להאשים אנשים אחרים ולחיות בעיקר בעבר ובעתיד.   לכמה רגעים של חסד במהלך היום פתאום אנחנו פוגשים משהו דרך הצליל לפעמים כאן ועכשיו ברגע זה, תחושת הגוף שלנו ברגע זה כאן ועכשיו פתאום לשים לב למחשבות שרצות לי ברקע כל הזמן לשים לב לטון שלהן, לאופן שבו אני מדברת עם עצמי, הדו שיח הפנימי הזה, בקטן, רק להתחיל להבחין מה באמת קורה שם בפנים? מי אחראי על העסק? מי מניע את זה? של מי זה? מי מחליט פה? מי מחליט פה?

 
אז מסתבר שהתאמנו הרבה מאוד שנים בלהיות מי שאנחנו עכשיו, זה לא בא לנו בקלות התחלנו את המסע הזה בחיים מאוד מאוד פתוחים לעולם, אם אנחנו מסתכלים על תינוקות שרק נולדו, היום יצא לי לבלות כמה זמן עם יצור כזה קטנטן  שיצא לפני פחות מחודש מהבטן של אמא שלה שזה חתיכת מסע, כן? מאיפה היא הגיעה לשם? אני יודעת איך היא הגיעה לשם... אבל באמת איך זה קרה? באמת איך נהיה בן אדם מתוך הדבר הזה? והתינוקות האלה הם כל כך פתוחים לעולם, אין הבדל, אין הפרדה, התודעה שלהם כל כך פתוחה אנחנו לא סתם נמשכים כולנו לתינוקות קטנים, רק להסתכל, רק לראות מה זה הדבר המקסים הזה, הם לא הדבר הכי יפה בעולם, אתם יודעים, תינוק, לפעמים זה נורא נורא מתוק אבל הם נראים קצת משונה, לפעמים, לא כולם, לא תמיד, אולי שלכם היו מדהימים מההתחלה אולי ישר יש התאהבות אבל לא תמיד, לא תמיד אבל יש פה משהו באופן שבו אנחנו נקסמים מהיצור הזה שהוא הגיע טרי טרי טרי לעולם והמבט שלנו שנח עליהם הוא מבט מאוד מיטיב, ישר יש בנו איזה חיוך פנימי, ישר יש איזושהי שימחה, יש משהו שם שמתפעל מהראשוניות מהטריות, מהרעננות הזאתי והתינוקת או התינוק אין להם בהתחלה שום הבחנה בינם ובין העולם, הם שוכבים על הגב פתוחים לגמרי , מן full trust כזה בעולם, איכשהו העולם מתגייס לתת להם, במקרה הטוב, את מה שהם צריכים ותכלס עצם זה שכולנו כאן היום זה די עדות לזה, גם אם הילדות שלנו לא היתה בדיוק, לא יודעת, הכי לפי הספר, נהדרת ומתוקה... כנראה שמישהו טיפל בנו כמו שהיינו צריכים או צריכות כדי להגיע לכאן עכשיו. המבט הזה שיש לנו על התינוק הרך, אני רוצה להזמין אותו אלינו אל הימים האלה שיש לנו ביחד. המבט על עצמנו, המבט על אחרים  looking at each other with kind eyes להסתכל אחד על השני בעיניים טובות, עיניים מיטיבות, להסתכל על עצמנו בעיניים טובות עיניים מיטיבות. יש כל מיני מחקרים שמראים איך באופן טבעי אנחנו נוטים למה שנקרא negative bias באופן טבעי אנחנו נלך למה חסר, מה שלילי, מה לא תקין, מה לא בסדר. שוב מנגנון הישרדות וכו' בלי להכנס לזה יותר מדי, זאת הנטייה האוטומטית. כשאנחנו יודעות או יודעים שזה ככה, שהשופט הפנימי בועט מבפנים, שצובע לנו את כל מה שקורה כאן עכשיו, שום דבר פה לא בא לנו טוב, לזכור שכרגע זה מה שמופעל ולהביא מנגד את המבט האחר על עצמנו קודם כל כעל היצור הרך הזה כי זה מה שהיינו פעם, לגמרי, שהגיע לגמרי חשוף ומתוק ופתוח לעולם ומאוד מעורר אהבה, מאוד מעורר סקרנות, אפילו המילה שעולה לי –השתאות, ואיפשהו במהלך השנים צברנו על עצמינו כל מיני אמירות ושיפוטים ו- so-called הבנות ומחשבות שבכלל לא שלנו אבל קנינו אותם לגמרי כי זה מה שנתנו לנו לאכול זה מה שהאכילו אותנו. זה אפילו מתחיל מהדבר הכי קטן של לקרוא לדברים בשמם. נגיד, רובנו עברנו דרך זה, איך עושה פרה? שואלים את הילד שוב ושוב, בקושי היא יודעת להגיד משהו, בטח לא להבין מה זה פרה אבל אנחנו מלמדים את השמות של הדברים ואיך הם עושים, איזה צליל הם משמיעים וזה מה שהילדה או הילד לומדים, ככה קוראים לזה. קורה לנו דבר נורא מעניין בתודעה כשאנחנו מתחילים לתת שמות לדברים, כשהאמא אומרת לנו: איך קוראים לך? תגיד לי את השם שלך, תומר תומר, גיא גיא... בגיל שנתיים, משהו כזה, תומר משתכנע. לפני זה אין לו שום עניין, לפעמים ילדים בגיל הזה מדברים על עצמם בגוף שלישי אבל מתישהו אחרי שחופרים להם הרבה: איך קוראים לך? איך קוראים לך? איך קוראים לך? והוא מדקלם את השם שלו, הוא מתחיל לדבר על עצמו בגוף ראשון, זה אני, זה מי שאני. הרבה פעמים כשאנחנו נותנים שמות לדברים יש לזה הרבה ערך, אנחנו לומדים את העולם כמובן וגם יש בזה הרבה חסרונות. נדמה לנו שאנחנו יודעים מה זה הדבר הזה, איך קוראים לעץ הזה, מי יודע איך קוראים לעצים הגדולים פה? על המדשאה? מישהו יודע? מישהו חובב עצים כמוני? "מכנף נאה". אתם מכירים? שם משונה כן? העצים אגב לא יודעים איך קוראים להם. לא מעניין אותם בכלל השמות האלה בעברית, באנגלית, בערבית, ברוסית... כל מיני אנשים עוברים כאן וקוראים להם בשם, תראו תראו את העץ הזה, מסתכלים רגע וממשיכים הלאה, טוב ראינו, טוב ראינו, אנחנו יודעים איך לקרוא לזה בשם, קוראים לזה עץ, או בכלל אנחנו מומחים, קוראים לזה "מכנף נאה". מסתכלים על זה לרגע ו-next, . זה לא מעניין, זה משעמם, ראיתי אותו כבר. הרבה פעמים כשמגיעים לטייל בארץ שנקראת זרה, ארץ אחרת, חוץ לארץ, במיוחד אם זה טיול מאורגן אז המדריך לוקח את כל הקבוצה ומטפסים יום שלם ומגיעים לנקודת תצפית וסוף סוף הוא יכול להצביע על ההר הענק שעומד ממול להגיד חברות חברים הנה הנה האררט. כולם נושמים לרווחה, עכשיו אנחנו יודעים  מה זה. בהודו הרבה פעמים כשמגיעים לטייל ככה בקבוצות מאורגנות, יש להם שמות להרים אבל לא לכולם. אולי לרובם לא ואז שואלים את המדריך איך קוראים להר הזה? אה, מאונטן. כן אבל איך קוראים לו? ביג מאונטן (צחוק בקהל). זה לא מספק אותנו, אנחנו רוצים את השם. כשאנחנו מקבלים את השם הרבה פעמים, באותו רגע אנחנו מאבדים עניין. שימו לב לתופעה המשונה הזאת כאילו אנחנו מכירים, באמת מכירים את הדבר כי אנחנו קוראים לו בשם. אז אני רוצה להזמין אותנו לא לקרוא לזה בשם. לפגוש את מה שאנחנו פוגשים בנוף החיצוני, בנוף הפנימי בעיניים של הילד הזה או הילדה הזאת שיש בהם פליאה וסקרנות ואין בהם שום אג'נדה ואין להם שום תוכניות, עד כדי כך שום תוכניות, אתם יכולים לארוז את התוכניות שלכם יחד עם ה"חפצי לא כל כך ערך" שהשארנו בכספת. לארוז את האג'נדה. הרבה פעמים אנחנו מגיעים לפה עם: "טוב הולך להיות לי מלא מלא זמן למדיטציה, אין לי מושג איך אני אעבור את זה, לפחות אני אפתור כמה מהבעיות שיש לי בחיים, לפחות אני אשב על כמה מהחידות הגדולות שמעסיקות אותי: להתחתן או להתגרש, לעשות ילדים או לא לעשות ילדים, איך לעשות ילדים, ללכת ללמוד באוניברסיטה או לצאת למסע נדודים בעולם. כן! (צחוק בקהל) רעיון מעולה!...  או - מה אני אעשה עם החיים שלי? זה בא מתוך ההשקפה, מתוך התפיסה המוטעית והסופר מכאיבה שאנחנו אחראים במאה אחוזים על מה שקרוי בטעות קיבל את השם והכינוי "החיים שלנו". ושוב כשמשהו קיבל שם, אנחנו מפסיקים להתעניין בו. אותו הדבר, אותו הדבר בדיוק בנוף הפנימי שלנו. אנחנו ניתן לכם במהלך הימים הנחיות איך עובדים, איך מוצאים את הנתיבים בתוך היער הגדול הזה בפנים, בתוך העולם הזה ומה באמת קורה שמה מתחת לכל הרעיונות שלנו, מתחת לדעות שלנו מתחת, להשקפות שלנו, מתחת למחשבות שלנו, מתחת לטלפרינטר הזה שכל הזמן רץ ומספר לנו ומתווך לנו את העולם: הנה עץ, הנה ציפור, הנה יש פה מלא אנשים, למה קוראים לנו יוגים?  זו מסורת שהגיעה מהודו וככה מתייחסים למתרגלים, זה כאילו כינוי של כבוד אבל מי שלא מכיר או מכירה זה נשמע כמו יוגורט...(צחוק) בשביל מה? גם ככה הדברים נורא משונים בהתחלה, לא צריך להוסיף עוד מילים מוזרות. זה מעניין כי חלק גדול מהתהליך שקורה לנו זה בכלל תהליך של פרימה, אפרופו איך מורידים שכבות של חימר ובוץ? מישהו יודע? מי עבדה פה בבוץ אי פעם? עירית. זהו? עוד קצת. זהו? נורא כדאי לכם, זה נורא כיף, זה חתיכת חומר מהמם הבוץ וכשהוא מתקשה הוא נהיה ממש ממש קשה, הוא נשאר גמיש אבל מאוד מאוד קשה, אנחנו בונים איתו בתים. אבל מה? קצת מים, קצת, לא הרבה, קצת סבלנות, תנועות כאלה עדינות של התמדה, לאט לאט הוא מתפורר, נמס. כדי להוריד שכבות, אי אפשר לבוא עם איזמל ופטיש, אנחנו מסתכנים בלפגוע בזהב הרך, העדין בפנים. צריך לדעת איך לגשת. זה חלק גדול ממה שאנחנו לומדים פה במדיטציה, זה ממש לא רק טכניקה, זה בהחלט בהחלט אומנות. אפשר לקרוא לזה אומנות החיים כי מה שאנחנו עושים ועושות בדרך הזאת ומה שאנחנו נפגוש וכבר פוגשים ופוגשות בדרך הזאת הוא לגמרי זה, עשוי מאותו חומר ונרצה לעבוד עם זה בעדינות וברכות ובנחישות ובהתמדה ועם עיניים טובות ועם סקרנות ועם עניין ובעיקר לא לעשות לו את העוול הזה של לקרוא לו בשם. אפילו, אתם יודעים, השם, ניקח כותרת "חרדה", היום זה כאילו מן שם גנרי שמחביא בתוכו כמעט את כל התחושות שלנו. יש מן אמירה כזאת שאנחנו מתנהלים רוב הזמן "with mild anxiety in the background". יכול להיות שאנחנו מאוד יכולים להתחבר לזה, יש משהו שכל הזמן רועד שם בפנים, לא מסופק ולא, לא מסכים ולא בטוב, mild anxiety in the background . מצד שני, לקרוא למשהו anxiety,  : חרדה - סגרנו אותו הרמטית בתוך איזה קופסה, בתוך איזה תווית. מה באמת קורה שמה? אז לאט לאט עם פנס אנחנו נכנסים למעבה היער לשמוע את השפה הסודית של העולם. העולם הפנימי, העולם החיצוני, בלי אג'נדה. לפעמים זה ירגיש לנו כאילו היינו חוקרי ציפורים נדירות שבאמצע הלילה כשהן רק מתחילות להתעורר לפני השחר אנחנו נכנסים ורק מקשיבים או רק מתבוננים. אנחנו לא מחפשים שום דבר ספציפי, לא משנה כל כך מה נפגוש, משנה איך נפגוש. מדיטציה זאת מילה מלאכותית קצת לדבר על פגישה. שום דבר ממה שנפגוש לא יקרה בגלל המדיטציה. זה בסך הכל חושף לנו את מה שממילא קורה שם כל הזמן. אבל אנחנו נלמד יותר ויותר כלים איך עושים את הפגישה הזאת, איך בכלל זה נחשף, והרבה פעמים, התחלתי להגיד קודם, זה תהליך של פרימה. יש את ה... אני לא יודעת אם יש עד היום אבל את הצעצועים האלה שמותחים את הקפיץ, מותחים, מותחים, מותחים נכון? ואז מרפים מהם, יש את זה היום? בעידן ה... לא יודעת מה, שכל ילד בן שנתיים, בחיי שנתיים, יודע יותר ממני על איך מתפעלים את הלא יודעת מה, את הטלפון, אבל אתם מכירים את המשחקים האלה עם הקפיץ? שהיינו מותחים מותחים מותחים, היינו, פעם, בעידן שלא היו טלפונים סלולאריים, איך אפשר בכלל לדמיין דבר כזה, קיצר מותחים אותו ואז מניחים אותו, נכון? ואז הוא עושה כל מיני דברים, רץ, מתופף, עושה משהו. זה לוקח זמן עד שהמומנטום של המתיחה של הקפיץ מפסיק, נכון? ואז הצעצוע הזה נרגע. זה בדיוק מה שקורה לנו במדיטציה או בכלל בסטינג כזה: מתחנו ומתחנו את הקפיץ שלנו, של החיים שלנו, מתחנו את עצמנו, החיים מתחו אותנו, תקראו לזה איך שאתם רוצים ועכשיו קוראת פה הרפיה והרבה פעמים איך זה נראה? זה נראה בלאגן אחד גדול. הרבה פעמים הבלאגן הזה מתבטא בלהרדם, מתבטא בתחושות עוינות, מתבטא בכאבים, מתבטא בשליליות מאוד גדולה, מתבטא בשיפוטיות מתבטא בתחושות חוסר ערך עצמי, וזאת רק ההתחלה. תזכרו שזה חלק מתהליך הניקוי. אל תעצרו שם. אנחנו כל כך רגילים לשפוט את מה שקורה לפי מה שאנחנו חווים: נעים לי או לא נעים, אם נעים לי זה טוב, אם לא נעים לי זה לא טוב, באופן מאוד אינטואיטיבי אנחנו עושים את זה. הרבה יותר עמוק מהנעים לי לא נעים לי הזה ישנם החיים וישנה השפה הסודית של החיים שבשביל להכיר אותה אנחנו מתבקשות ומתבקשים באופן מכוון ומודע לזנוח את המבט הרגיל שלנו על הדברים. לזנוח את התיוג שאנחנו מתייגים את עצמינו ואת האחרים, את העולם החיצוני ואת העולם הפנימי שלנו ולצאת להרפתקאה הזאת עם כלים אחרים. אז אחד מהכלים אני חוזרת שיהיה קל יותר לזכור, המקום של ה- kindfullness.  במקום מיינדפולנס אפשר להחליף את זה בקיינדפולנס. במילים אחרות, עיניים טובות, עיניים מיטיבות, זה סוג של הסכמה, מוסכמה חברתית שאנחנו חתומים עליה כאן והמקום הזה של השקט, של הדממה, יכול אצל חלק מאיתנו מאוד להעצים את תחושת חוסר הנוחות במיוחד בהתחלה. לוקח לנו זמן להבין עד כמה זה דלישס, עד כמה זה כיף שאנחנו לא צריכים להשתתף במשחק החברתי הזה של לספר מי אנחנו, מה אנחנו עושים, איך קוראים לנו, מאיפה באנו, נה נה נה נה נה נה, כל זה ובמקום זה לפגוש את עצמינו ואת החיים ואנשים אחרים באופן לא מילולי, אחרת, מתחת למסיכות, מתחת לתפקידים, מתחת לרעיונות, מתחת לשמות ובפגישה הזאת מלכתחילה אנחנו מוזמנים להיזכר בעיניים טובות, בעיניים מיטיבות. כשהמבט שלנו נוקשה וקשה ושיפוטי ומקטלג וישר מטייל לתוך הדימוי העצמי הנמוך שלנו משהו בנו נאטם שם כי זה כואב מדי וכדי שמשהו בנו יסכים להפתח אנחנו צריכים לבוא מאוד מאוד בעדינות לפרח הזה שאנחנו, לתינוק הזה ,אם תרצו, שאנחנו ובעצם במובן עמוק, אני לא יודעת אם אתם מכירים את המושג הזה: re-parent ourselves. בעצם איך נתרגם את זה בעברית? הורות פנימית, אבל מיטיבה, אני ישר מסייגת את זה כי באמת אנחנו רוצים לגדל בתוכנו את הדמות המיטיבה הזאת שעוזרת לתנועה גם של השכבות מבחוץ להתמוסס וגם של הזהב מבפנים לזרוח. אז המיטיבות הזאת, העיניים הטובות זה דבר ראשון. לשים לב לדיבור הפנימי שלא יהיה נוקשה מדי. כל הסיפור של הצלחה וכישלון נדבר איתכם עליו בהמשך אבל כל מה שאתם יודעים על זה, תשכחו מזה. תשכחו מזה. המדיטציה לא נכנסת בכלל לאזורים האלה. הצלחה וכישלון לא רלוונטים פה. אין לנו את זה. זה לא קיים. כל מה שאתם עושים אתם לא יכולים להכשל וגם לא להצליח, זה הרבה יותר מעניין מזה. זה הפגישה הזאת שקורית ומה אנחנו פוגשים ומה מתאפשר לנו דרך מה שאנחנו פוגשים. לאט לאט אנחנו מתחילים לראות מי באמת מנהל שם את העסק, מהזיכרון דרך השפה הסודית של העולם עד לעצמאות המלאה. מלאה, שלמה. החופש הזה שבמסורת הבודהיסטית מדברים על החופש האולטימטיבי של הלב והתודעה, אותה מילה בשפה העתיקה, לב ותודעה, המקום הפנימי הזה שהוא לגמרי חופשי, חופשי בעולם, חופשי להיות, לזרוח את כל האור שלו, חופשי מכל הכבלים ובכל אחת ואחד מאיתנו יש את הפוטנציאל הזה, חופש. זה חדשות מאוד מאוד טובות. לא חשוב ולא רלוונטי מה אתם חושבים על עצמכם. אני רוצה שתזכרו את זה בתור משפט מפתח: כל מה שאתם חושבים על עצמכם, כל מה שאתם חושבים על עצמכם הוא לא האמת, באחריות. כל מה שאתם חושבים על עצמכם הוא לא אמת, זאת רק מחשבה, זאת רק מחשבה. מה שאנחנו באמת הוא גדול ועצום לאין שיעור ממה שנדמה לעין, ממה שהמינד יכול להבין. המינד שלנו הוא כלי טוב אבל די מוגבל. ולאט לאט אתם תראו, חלק מכם שזאת הפעם הראשונה ברטריט, אולי כבר שמתם לב, שתי דקות עוצמים עיניים וכל מה שרצינו זה רק להיות בשקט וכל מה שאנחנו חווים זה את הרעש. תזכרו את הצעצוע הזה שעכשיו הוא נפרם, ברוך השם סוף סוף. אנחנו מרשים לו להפרם, לא להבהל, משהו נפרם כדי שהוא יוכל לנוח. זה כמו אם תקחו כוס עם מים וקצת חול בוץ וכל הזמן כל הזמן ננער אותה, המים יהיו עכורים אבל סוף סוף נניח אותה רגע על השולחן וניתן למים להצטלל, זה מה שקורה באופן טבעי, זה תופעת טבע כזאת, זה הרבה ממה שקורה כאן, אנחנו מניחים את עצמנו, נחים בתוך החיים שלנו, בין אם בישיבה, בין אם בהליכה, אנחנו ניתן הנחיות לתנוחות השונות של התרגול ובזכות המנוחה הזאת סוף כל סוף משהו יכול להצטלל, אוקיי? אבל יש פה אותיות קטנות בבקשה בבקשה תעשו חסד גדול עם עצמכם ואל תבואו עם סטופר לכאן. אל תגידו יאללה אני כבר חמש וחצי דקות יושב ושום דבר לא הצטלל. תזכרו זה לא בידיים שלנו. אנחנו אף פעם לא יכולים לדעת כמה גרגרי חול יש שמה. אני יותר מעדיפה בעצם את הדימוי הזה של הקישוטים האלה שהיו בסלון של הסבתות, נכון? משהו כזה שקוף עם שלג בפנים, עם עיר קטנה מארץ אחרת, היינו הופכים את זה ואז היה שלג שלג שלג שיורד, זה נורא כיף כזה לראות את זה, נורא יפה, היינו מניחים את זה ואז לאט לאט כל השלג היה נערם, היינו רואים את העיר או מה שזה לא היה בתוך הדבר הזה, איך זה נכנס לשם? איך הכניסו גרגיר גרגיר פנימה? יש המון שאלות שילדים שואלים על הצעצועים האלה. זה בדיוק אותו תהליך, או תהליך מאוד מאוד דומה למה שקורה לנו ומה שנקרא החיים שלנו וכולכם הגעתם לכאן מתוך רצון לפגוש משהו, מתוך כמיהה למשהו, הרבה פעמים אם נשאל אתכם אתם תבואו עם איזה תשובה אבל הרבה הרבה פעמים זאת לא תהיה התשובה הבאמת נכונה לגבי מה הביא אתכם כי הרבה פעמים לא נדע, אנחנו לא באמת יודעים למה אנחנו כאן עכשיו. זה בסדר גמור לא לדעת זה אולי התחלה של ידידות מופלאה, עד כדי כך, דווקא לא לדעת. זה כל כך קשה לנו כבני אדם. אנחנו כל הזמן רוצים לדעת כדי להרגיש בטוחים בעולם כל כך לא בטוח שמשתנה כל הזמן. אם אני רק אדע, אם אני רק אבין, אז אני ארגיש בטוחה או בטוח ובעצם זאת הזמנה לא לדעת. לא לדעת דרך העיניים הרגילות שלנו, דרך הכלים הרגילים שאנחנו רגילים לדעת בהם. אז בתרמיל שלנו אנחנו מצטיידים בריטריט הזה בעיניים טובות, אנחנו מצטיידים בהתמדה, לא פחות חשוב ולא בשביל לדפוק את הראש בקיר ולהכריח את עצמנו לעשות משהו אבל בשביל לדעת שכדי לעבוד עם התנועה של הדברים שקורית אצלנו לפעמים באופן מאוד אינטנסיבי ומכאיב, צריכים את האורך רוח, אנחנו צריכים את ההתמסרות, אנחנו צריכים לשים את עצמנו במקום רגע בשקט, בשביל להסתכל בשקט על הרעש כי הרבה פעמים מה שנשמע זה רק את הרעש. ואתם יודעים מה? זה חדשות מאוד טובות, זה כבר התחלה טובה. אנחנו נכנסים הביתה ויש מלא מלא רעש בבית והשכנים צועקים והילדים עושים בלאגן, והטלויזיה דולקת והרדיו.... ולאט לאט השכנים נרגעים, הילדים הולכים לחברים, טלויזיה כיבינו, כיבינו את הרדיו, כולם סוף סוף הלכו, השאירו אותנו לבד, שקט, ובשקט הזה נשמע חזק מאוד - את המזגן, את המקרר, את הטק טק טק של השעון שיכול לחרפן לפעמים. הצלילים היותר עדינים סוף סוף יש להם הזדמנות, לפעמים הם יכולים לאתגר אותנו, באנו עם אג'נדה של שקט, מה זה כל הרעש הזה? תזכרו שזה תהליך בריא, מאוד בריא, מאוד טוב, תאפשרו אותו לעצמכן. אל תבואו עם קני המידה שאתם רגילים לשפוט בהם דברים, תבואו בלי שום קנה מידה, בידיים חשופות, בעיניים שמתפעלות: מה זה הדבר הזה? מה זה התופעה הזאת עכשיו? מה זאת מחשבה בכלל? מה זאת תחושת גוף? מה זה צליל? מה מתאפשר לי כשאני נותנת לעצמי לנשום פנימה, לנשום החוצה ולהרגע, לנוח, מה זאת מנוחה? התמדה, נחישות, רכות, עדינות, סקרנות, עניין וכל כך הרבה פעמים מתוך שלא לשמה בא לשמה, מכירים את המשפט הזה? דווקא שנניח את האג'נדות שלנו בצד, דווקא אז פתאום בגלל שהתודעה מצטללת, גם אם זה לא מרגיש ככה, פתאום תגיע התשובה, פתאום נבין משהו, קוראים לזה אינסייט. ואם רוב המחשבות שלנו הן חומר לעוס לעייפה ודי שגרתי ודי אפילו משעמם, מדי פעם יהיו לנו תובנות ושם נרצה דווקא להתעכב ולהרהר בהם, לראות איך הם קשורים ומה זה אומר לאט לאט, לאט לאט. אני רוצה להזמין אותנו לנוח כמה רגעים לנוח בחזרה, כמו שאתם אתם לא צריכים להשתפר בשום דבר. מדיטציה לא אומר להפסיק לחשוב. מדיטציה לא אומר להרגיש משהו מסויים או לא להרגיש משהו מסויים. מדיטציה אומר החיים, ומרגע לרגע פגישה עם מה שעכשיו. אז מוזמנות ומוזמנים לעצום עיניים. שאיפה, נשיפה, הרפייה. להרפות את הפנים, את הכתפיים, את הלב, את הבטן, גב, זרועות, רגליים, להרפות את כפות הידיים, כפות הרגליים, ושוב ושוב שאיפה, נשיפה, מעצמן, הרפייה.

בדממה שמאפשרת את הצלילים, שבזכותה ועל פניה הם צומחים יש שקט שמאפשר את הרעש ויציבות שמאפשרת לעכירות ולבוץ להראות ואז להצטלל we make ourselves. Available . אנחנו מאפשרים שזה יקרה ככה בלי טוב או רע, בלי נכון או לא נכון, בלי הצלחה ובלי כישלון, פשוט כפי שזה, פשוט כפי שאנחנו. בדיוק בדיוק כמו שאנחנו ככה זה טוב. תשומת הלב מוזמנת אל ההיזכרות שוב ושוב אל הגוף כמשאב, הגוף כל הזמן נמצא רק כאן ועכשיו, הגוף לא יכול להיות בעבר ולא יכול להיות בעתיד. אין משמעות לצעד בעתיד או בעבר. רק כאן, רק עכשיו. הנשימה שהיתה - היתה. הנשימה שעדיין לא הגיעה - היא רק רעיון. מה קורה כשאנחנו פוגשות או פוגשים את הנשימה של העכשיו? לתת לעכשיו לנשום אותנו.